פוסט אורח – תגובה מרגשת ומלבבת "החיים כעיסת נייר"

                                        

היי הדסה,

הדברים שכתבת באתר שלך היו משמעותיים עבורי במיוחד.

 לאחרונה הפסקתי עבודה שאהבתי בשל כך שדברים שקרו שם לא היה לפי רוחי, אמונתי, וערכי.

העזיבה של מקום העבודה שהושקע בו הרבה מניסיוני ויכולותיי, הייתה קשה עבורי והותירה אותי עם מצב רוח רע. כרגע, אני מנסה לאסוף את השברים הפנימיים ולנסות לפלס לעצמי דרך אחרת.

לכן הקטע שכתבת היה מאוד משמח ומעודד עבורי (התעוזה לעשות שינוי).

 הנה מה שכתבתי בהשפעת האירועים שקרו לי ובעקבות קריאת המילים שלך:

 עיסת נייר מתקשרת במוחי, מיידית, עם גושים אפרפרים, פריכים, מעורבבים בדק קמח, מהם פיסלנו בילדותנו יצירות מופלאות. הן התחרו (לא בהצלחה מרובה) עם עבודות החימר, ששרפנו בבור שכרינו בחצר הקיבוץ. המגע עם החומר הרק, הצית את דמיוננו, ודי היה בו כדי לעשות אותנו מאושרים.

 עברו ימי הזוהר של עיסת הנייר. היום, בשפה העברית המדוברת, מתלווה למילה "עיסה" אסוציאציה שלילית. הביטוי "החיים כעיסה" מתחרה בהצלחה בביטוי "החיים בזבל". לביטוי זה יש גם תרגום ויזואלי ? צבעה האפרפר של העיסה מקבל תוספת העצמה כשגונה נוטה אל השחור ובשוליה מתפשט גם חום ריקבוני, שאינו משאיר ספק, שקץ העולם קרב. ("עיסה אפורה" מונח מאנגלית Grey Goo המתייחס לתרחיש היפותטי בעל תוצאות הרסניות, שבו העולם נחרב). בקיצור, בימים מנבאי שחורות כאלה החיים מצטיירים כצלילה בביצה טובענית. הנפש מתכנסת אל תוככי עיצבונה, מכסה את ראשה בשמיכת ההתבדלות מקצב החיים השועט, וצבעי האפור והשחור מתחרים מי ישלוט בה.

 בימים אחרים, שפויים יותר, "עיסת הנייר" מתקשרת במוחי לערימות העיתונים, שנצברים מדי שבוע בכל פינה בביתי ומאיימים להשתלט על המרחבים הפתוחים, שלא כוסו עדיין בחפצים מחפצים שונים. להנאתם הם רובצים, מתעלמים מכך שהם מועמדים קבועים לסילוק, מעיקים בעצם נוכחותם.

לא פעם, אני פוצחת בנאומים אילמים, חוצבי להבות, בהם אני מאשימה ומואשמת בכך, שחיי המלאים בניירות עיתון הם סימן מובהק לכך, שהטפל גובר על העיקר, שההתעסקות באירועי היום ובזוטות שלו מסיטה אותי מעיסוק בנושאים כבדי משקל וחשובים באמת. למרות זאת, אני מתנפלת כל בוקר על העיתון, מחפשת "מציאות". אכן, מופלאים חיינו המלאים בעיתונים.

 

 והנה, מפציע יום חדש ומתחיל תהליך חדש אצלי: הצצה באתר של הדסה מפגישה אותי עם עולם, שבו שולטים צבעים עזים, עליזים, שהלב נוהה אחריהם. עוד רגע עובר, וכבר ידי מתחילות לרקד באוויר בתנועות לישה חרוצות, וכבר מתאספים סביבי כל ניירות העיתון הנערמים בביתי ודורשים להצטרף לחגיגה. מארון היצירה שלי מתגלגלים החוצה צבעי האקריליק שנזנחו בפינות נשכחות. הם כל כך שמחים לקראתי עד שאני נפעמת, ומיד מתחיל מוחי ללוש צורות דמיוניות והעיסה שמתערבבת לה בקערה רוחשת חיים.

                                                                                                                                           חנה בר-ניר ניב, כפר ורדים

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *